לחזור לכתוב בטוב: ארבע הצעות לתהליכי כתיבה קצרים שעושים שמח בלב
בשבועות האחרונים, מאז שהתחיל משבר הקורונה, אני מדברת עם הלקוחות שלי, עם הנשים בקבוצת הכותבות שלי, עם בנות מועדון הכתיבה וכולן מציפות קושי אחד גדול – הקושי לכתוב. תרגילי כתיבה יכולים לעזור, אבל קשה למצוא זמן להשקיע, להתיישב, לפתוח את המחברת. זה קורה בהבלחות קצרות.
גם אני שם, אני מודה שהכתיבה באה והולכת. זו שהייתה עבורי הרגל יומיומי שקשה לי לפסוח עליו, הופכת כרגע לפינוק שמגיע רק כשאפשר. יש דברים אחרים שנמצאים במעלה סדר העדיפויות – הבנות שלי, המשפחה הרחוקה והגעגועים, ההישרדות הכלכלית.
בכל זאת, הימים האחרונים מביאים איתם משב רוח קצת אחר – עצוב שמח אולי. המשבר הזה הפך לשגרה הנוכחית ודי ברור שהוא איתנו לעוד זמן רב. השגרה שבאה איתו צריכה להתפתח באופן טבעי ולהכיל גם את מה ששמנו בצד. אני מרגישה איך פתאום חסרה לי יותר מתמיד העשייה – ובתוכה שגרת הכתיבה הקבועה שלי.
בתוך שגרת הכתיבה שלי צפים תמיד רגשות כלואים כאלו שהצטברו בלילה, ביום שלפני, בשעות בין לבין. כל יום ביומו ובטח שעכשיו, אבל הקושי והעצב שבאים עם המצב הנוכחי, חוסר הודאות הטבעי, כל אלו הופכים את הכתיבה דווקא למקום שבו אני רוצה לשמוח, למצוא נקודות אור שאני מתגעגעת אליהן או שקיימות פה בשגרה ואני לא רואה בדקות שחולפות במהלך היום.
אני מרגישה שזה התמריץ לכתוב.
הכתיבה יכולה להזכיר רגעים שמחים, מוטיבים טובים בחיים, דברים שכיף לחשוב עליהם.
זה כל כך פשוט. ובכל זאת, הייתי צריכה להזכיר לעצמי. ואני מזכירה גם למי שקוראת כאן.
הנה ארבעה נושאים לכתיבה – פשוטים שעושים טוב, מניעים קדימה, יוצרים בהירות וגורמים לחיוך. ובנוסף, מחזירים את שגרת הכתיבה לתוך סדר היום, גם לכמה דקות בודדות.
כתיבת תודות:
זה התרגיל שהתחיל להזיז את שריר הכתיבה שוב. מצאתי את עצמי בסופם של ימים לא פשוטים בבית, חושבת על הדברים הטובים שקרו באותו יום, על מעשים קטנים ושיחות קטנות שעזרו לי לעבור את היום. כתבתי רשימה פשוטה: תודה על הגינה שלי, תודה על הבנות שלי, תודה על ההזדמנות לצייר שוב אחרי כל כך הרבה שנים, תודה על רגע של כתיבה.
בשבוע האחרון חזרתי לתודות האלו מדי ערב, הן מושיבות אותי לכתוב לכמה דקות וזה כבר נפלא.
השאלה המנחה בתהליך הכתיבה הזה:
על מה אני אומרת תודה היום?
בחסות הנוסטלגיה:
אולי אלו הגעגועים למשפחה שלי בזכרון יעקב, לאחיות ולהורים שלי, שגורמים לי להיות קצת נוסטלגית. אני מוצאת את עצמי כמעט מדי יום פותחת את המחברת ומשרבטת זיכרון קטן ומצחיק. איך שהיינו רואות יחד את טיטניק פעם אחר פעם אחר פעם, איך היה פסח אחד שסבתא בישלה את הכל עם מרגרינה ועשינו את עצמנו נהנים, איך היינו עורכות מסיבת פיג’מות בחופשים ומתגלשות עם המזרנים מטה אל הסלון.
יש אינספור תרגילי כתיבה שמעוררים נוסטלגיה וזכרונות ושגורמים לנו לגעת בהם, אבל הפעם אני מתמקדת בחיוביים בלבד. מכוונת את עצמי לרגעים משמחים.
הזכרונות האלו לא רק גורמים לי לחייך, הם נכתבים בפעם הראשונה במחברת, הם צצים מתוך געגוע למשהו רחוק וטוב שקצת שכחנו בשגרה הרגילה. והנה, זו הזדמנות להיזכר עד כמה אני אוהבת את האחיות שלי. משהו קטן וטוב לקחת בסוף יום קורונאי שגרתי.
אני יושבת לכתוב על רגעים שקופצים לראש, באופן חופשי ולא מבוקר, בלי לקרוא ולמחוק. פשוט לכתוב לעצמי רגעים שמשמחים אותי וכיף לי להיזכר בהם. כמו להגיד תודה, הרגעים האלו מחזירים למה שחשוב ועושים חשק גדול לחייך ולשמוח.
השאלות המנחות שיכולות לעזור בתהליך הכתיבה:
מה קרה שם ברגע ההוא שבא לי לכתוב עליו שמשמח אותי?
למה חשבתי על הרגע הזה עכשיו?
איך אני יכולה לעזור?
אני מוצאת שבימים האחרונים זו השאלה שעושה לי הכי טוב על הלב ועוזרת לי לכתוב יותר. אני מדברת עם הקהילה שלי מדי יום – עם הנשים שאני מלווה בתהליכי כתיבה אישיים, עם תלמידות הקורסים שלי ועם כל מי שקוראת אותי ומתייחסת למילים שלי.
הרגשתי שקשה לי לכתוב על המוצרים שלי עכשיו, לשווק כאילו הכל כרגיל אבל אחרי כמה ימים של קיפאון הבנתי שאני כן צריכה לעשות משהו. השאלה הזו – איך אני יכולה לעזור עכשיו – מסייעת לי לכתוב רעיונות וגם תכנים שמתפרסמים ברשתות החברתיות (ביניהם תרגילי כתיבה כמו אלו) וכאן במרחב לכתיבה ונותנים השראה לכתוב גם בימים אלו.
כל אחת מאיתנו יכולה למצוא בשאלה הזו הזדמנות לחקור – ומכאן לכתוב לעצמה ואחר כך לקהילה שלה, לתת ערך אמיתי.
השאלות המנחות שעוזרות בתהליך הכתיבה:
מה אני יכולה לכתוב ולשתף עכשיו שיעזור?
האם מה שאני עוברת בהקשר זה או אחר והתובנות שלי עוזרות גם לאחרות?
מה הקהילה שלי הכי צריכה ממני ואני יכולה לתת כרגע?
תכנון קדימה – מרעיונות באוויר לכאלו שיתגשמו בקרוב
תקופת הקורונה חייבה אותנו לעצור ולקחת נשימה. חלקנו נמצאות בבית עם הילדים, אחרות עצרו את הפעילות העסקית בלית ברירה ויש מי שפשוט הרגישה שהיא צריכה לעצור. לנשום את המצב הזה ופשוט להיות איתו. אני מודה שהרגשתי בשבוע הראשון שאני במן אבל כללי. מן תחושת עצבות ותקיעות שמנעה ממני לכתוב. הבנות בבית, העסק כמעט בהולד מוחלט והתוכניות נעצרו.
ככל שחולף הזמן אני מוצאת נחמה ברגעים שבהם אני פוגשת את המחברת ושואלת את עצמי איך הייתי רוצה שהעשייה שלי תיראה בתקופה הזו ובהמשך, אחרי שהכל יחלוף. מה ישתנה במה שאני עושה, אלו רעיונות חדשים הייתי רוצה לכלול בתוך העשייה שלי ולאן אני חולמת להגיע. הכתיבה על העתיד עוזרת לי ומעודדת אותי מאד, אני מרגישה שבתוך השגרה הזו אני מוצאת תכלית ותחושת התקדמות, למרות הכל.
השאלות המנחות בתהליך הכתיבה הזה?
מה הרעיון שעלה לך בראש ומה יש לך להגיד עליו?
איך ייראה העסק שלך אחרי שמשבר הקורונה יחלוף?
מה את לוקחת מהמצב הזה להמשך הדרך?
מה הדברים שתעשי כשהכל יחזור לשגרה רגילה?
אני מאד מקווה שארבע ההצעות האלו יעזרו לך לחזור לאט לאט ובזמן המתאים לך לכתוב, גם עבור עצמך וגם עבור הקהל שלך. בצעדים קטנים, בלי להאשים את עצמך בשום ויתור, ובעיקר – עם הזדמנות אמיתית להיזכר בדברים טובים ומחזקים.
שרק נהיה בריאות.
ושנכתוב.
