בכל יום ראשון הייתי קמה בבוקר עם עטיפה כבדה על הלב, כאילו ששמיכת הפוך שאני מתכסה בה עשויה משכבות של אדמה וחול. רחשים כמו הציפורים בחוץ נשמעו לי בתוך הראש: את צריכה ככה וככה,  אויש עוד שבוע עם הדבר הזה, איזה מועקה, ולמה בכלל לקום? כאילו איזה שד בתוכי אסף בלילה את כל הדאגות הקטנות והמציא עוד כמה משלו. 

ומהצד השני, מלא רעיונות, כאלו שנאספו במהלך הימים האחרונים, מבקשים שאעשה בהם סדר. מתי תעשי את זה או את זה? ומה עם הדבר הזה שרצית לעשות? ואיך תקדמי את ההוא? ומה המשמעות של כל זה? והאם באמת הרעיון הזה חשוב לך? 

כל מה שיכולתי לעשות הוא ללכת אל הכלים שלי – המחברת והעט (ולפעמים המקלדת והמסך, כי אני מעדיפה לכתוב גם כשהיד כואבת ולא לוותר). שם, על הדף, בלי שאף אחד הסתכל או שפט, יכולתי ועודני יכולה לשפוך. וואי וואי כמה שפכתי.  פחדים וקולות ומחשבות ותוכניות ומערכות יחסים עם העולם ועם עצמי. חקרתי את העטיפות של הלב מדי יום עד שהן הרגישו קלילות יותר, מחבקות ולא מעיקות. עד גיל 18, לא ידעתי מה אני עושה כשאני בוחרת בהרגל הזה מדי בוקר. פשוט מילאתי את המחברות והרגשתי טוב. 

היום, בשלהי הארבעים, יצקתי לתוך הפעולה הפשוטה הזו שאלות מנחות שאני משתמשת בהן לחקור, תרגילים של הקשבה לבטן, חיבור אל הגוף והמון השתהות וסבלנות. היום אני חייבת לפתוח ככה את היום, אחרת….וואי, וואי. 

חלק מהשאלות, התרגילים וההנחיות מחכים פה, ב”מחנה כתיבת הבוקר” שהוא שלך ושלי, דרך הקלטות ותרגילים כתובים, שמחכים לך מדי בוקר במייל, בפלייליסט קל ונגיש ובאתר שלי, במשך עשרה ימים של כתיבה (ועוד שלושה ימי בונוס) למה עשרה? כי זה מספיק כדי לאמץ הרגל, להרגיש אותו עמוק בבטן, להבין שהוא נכון. לבחור בו.