את מי זה מעניין? מאחורי הסיפור שלך מסתתר מסר חשוב

“הכל באמת רגיל אצלי”, אמרה אסתי, ששמה האמיתי שמור אצלי. אמא מהגן הישן של הבת שלי. ישבנו בפיקניק של ל”ג בעומר ועל לאפה מקמח מלא היא סיפרה לי שהיא בתחילת הדרך שלה כמרצה מחוץ למרכז בו למדה הדרכת הורים. היא חולמת להרצות מול אימהות כמוני, שהיא פוגשת בחוץ. 

 “אני בכלל לא חושבת שאני מעניינת מישהו וזה מה שגורם לי לוותר על הכתיבה והשיתוף”, אמרה, “ואז שום דבר לא מתקדם”. 

“את לא חושבת שזה מעניין?”, שאלתי אותה, נזכרת בכל השיחות שהיו לנו בהן נתנה לי טיפים נפלאים שהקלו על הלילות שלנו מאד ואיך שיתפה מתוך הסיפור האישי שלה, על אימהות בגיל מאוחר והתמודדות עם כל הסוגיות של לגדל ילדה לבד. “את מי זה באמת מעניין מי אני ומה אני עושה?” 

ניסיתי להסביר לה כמה זה חשוב למצוא את הדרך לחבר אותה, על כל מה שעברה ולמדה, אל מה שהיא עושה. בלי לספר, אפילו קצת, על החיבור שלה לעשייה שהיא כל כך רוצה לפתח, יהיה לה קשה למצוא את האימהות שיגיעו לייעוץ, להרצאה או לסדנה. היא אמרה שתחשוב על זה. 

את מי זה מעניין?

את אסתי פגשתי שוב שנתיים אחר כך כשפנתה אליי לליווי אישי. כבר גרנו בצפון והבנות היו גדולות יותר ואת הליווי שלנו עשינו דרך המסך. מדברות וכותבות את הסיפור שלה. לאט לאט היא הבינה כמה ערך היא יכולה לתת וכמה תובנות נוחתות אצל האימהות שהיא מלווה כשהיא חולקת ממה שהיא עברה, בפשטות ובמילים שלה. 

הנה כמה דברים שעלו אז בליווי שלנו ואני רוצה לשתף עם כל מי שאומרת לעצמה – “את מי זה מעניין?”.

בין ציפורים, כתיבה ושיתוף

כשאני מתחילה ללוות מישהי שלא חושבת שהסיפור שלה מעניין אני מבקשת ממנה דבר אחד. קודם כל. לנטרל את החיבור הברור והמאד הגיוני בימינו בין לכתוב ולשתף. 

אני רוצה שקודם כל נכתוב, נצא לדרך ונתמודד עם הסיפור. נבדוק מה למדנו ממנו ואיזה מסר יש בו עבורנו ובעיקר – איזו דרך עשינו בתוך הסיפור הזה, בין אם אלו התחנות המקצועיות שלנו או הסיפור האישי שמתחבר למה שאנחנו עושות היום.

כשאנחנו כותבות אנחנו מסתכלות על הסיפור שלנו ממעוף הציפור, בזווית ראייה רחבה, ובכל פעם נוחתות חזרה אל תוך המילים ובוחנות מה למדנו שם, איזו דרך עברנו, מי אנחנו בעצם בתוך הסיפור הזה. ושוב, אנחנו עולות למעלה ומסתכלות עליו מגבוה ופתאום הוא נראה לנו עשיר, מעניין, עם תובנות שאפשר להעביר הלאה. 

כשזה קורה, הדרך לשיתוף קלה יותר ופתאום ה”את מי זה מעניין” הופך ל”אולי זה כן יעניין?”. וזה קצת יותר קל. 

יש כוח טבעי בהזדהות

“מה הן מקבלות ממני?”. זו הייתה אחת השאלות שאסתי חקרה תוך כדי התהליך. כשסיפרה את הסיפור שלה, שעובר בין זוגיות להורות יחידנית, בין בחירה בשינוי קריירה למיקוד והתאהבות, בין קשיים לאומץ לב, הסתכלתי עליה וחשבתי עד כמה אני לא מסוגלת להבין את מה שעברה. 

אני פשוט התאהבתי, התחתנתי, הפכתי לאמא וגידלתי את ילדתי (ונכון לעכשיו עוד אחת) וזהו. אבל אז התעמקתי, גיליתי שיש במקום הזה של קושי ואומץ משהו שגורם לי להזדהות עם אסתי ולהתאהב בה. רציתי לדעת עוד על מה שעברה שם, איך קמה ממה שקשה ולקחה נשימה עמוקה ואספה לעצמה אומץ פנימה ואז התקדמה עם חייה כפי שהיא רוצה. 

הזדהיתי איתה מיד, למרות שהסיפור שלי הוא שונה. הזדהיתי איתה דרך המצבים בתוך הסיפור שלי שהיה בהם קושי והצלחתי לנשום ולעמוד על הרגליים ולהמשיך ולהתפתח. 

יש כוח טבעי, לא מתאמץ, בפתיחות וברגישות שבה אנחנו לומדות לספר את הסיפור שלנו, בתוך הגבולות הנוחים והנעימים לנו. לא צריך לחפש נוסחאות שיווקיות כדי ליצור חיבור, לפעמים מספיק פשוט לדבר על מה שלמדנו ולהעביר את זה הלאה.

כך, אנחנו יוצרות מערכת יחסים שיש בה רגשות אמיתיים ונקודות חיבור מאד טבעיות. 

כך, אנחנו מעניקות המון למי שקוראת אותנו – אנחנו מעניקות נחמה, תחושה שהיא לא לבד, הבנה חדשה או מחודשת לגבי עצמה והמון השראה. 

לראות בך אותה

במהלך התהליך שאלתי את אסתי: “מי הן הנשים שאת הולכת אליהן, אל הסיפורים שלהן, ורואה שם אותך – כפי שאת חולמת להיות. מי נותנת לך השראה?”. (השאלה הזו היא גם תרגיל כתיבה חזק, המחבר אותנו להשפעות התרבותיות עלינו ועל חיינו, בכל תקופה – ראי בסוף המאמר). 

השיחה שלנו באותו היום התגלגלה בין נשים כמו סופר נני בגרסתה האנגלית ועד אופרה ווינפרי והיו שם סופרות שכתבו על ילדותן בצל הורים יחידנים והיו שם כאלו שהפכו לאימהות בגיל 45 והיו שם עוד המון נשים שאסתי קראה את הסיפור שלהן, פגשה אותן בכל מיני נקודות בחייה ולקחה מהן אינספור תובנות. 

וזה בדיוק העניין. כפי שאנחנו מתחברות לנשים שונות שנותנות לנו כוח, שמעוררות בנו השראה, שמחזקות אותנו שוב ושוב ושוב דרך הסיפור שלהן, כך אנחנו חייבות להאמין שגם בסיפור שלנו יש עניין. אנחנו נדרשות להסתכל בדרך חדשה על הסיפור, לצאת קצת ממנו ולהביט על חיינו מהצד, לבחון איך התמודדנו ומה היינו רוצות שידעו האנשים שאיתם אנחנו רוצות להתחבר. ויותר מכך, איזה מסר היינו רוצות להעביר הלאה? 

כל אחד שיקרא את הסיפור שלנו יראה בו את עצמו, יחפש את החיבור שלנו לנקודות שונות, למילים ומשפטים שיתארו אותנו. ויש פה ערך, וקסם, ואומץ. בסוף, זה בדיוק מה שאסתי עשתה – מצאה את הערך בסיפור שלה, התחברה אליו מחדש מזווית קצת אחרת והייתה אמיצה מספיק כדי לכתוב אותו. אחר כך הגיעו השיתוף, הפרסום, השיווק ומסיפור אחד – נוצרו אינספור סיפורים שסיפרה ודרכם נתנה השראה וכוח אמיתי לאחרות. 

איך למצוא את המעניין במה שלא נראה לך כרגע מעניין? 

1. חיזרי אל הנשים שנתנו לך השראה – מהן התובנות הכי גדולות שלקחת מהן? מה בסיפור שלהן גרם לך להרגיש הזדהות? 
2. כתבי על התחנות החשובות בחייך, מהילדות ועד היום. דמייני רכבת שכל קרון בה הוא חלק בסיפור. מה למדת מהחלק הזה בחייך? 
3. כתבי את הסיפור שלך בצורה החופשית ביותר. שאלי את עצמך מה בסיפור הזה מתחבר למה שאני עושה היום? 
4. תני לנשים מסביבך לקרוא את הסיפור – נשים שלאו דווקא מכירות אותך היטב. שאלי אותן איזה מסר, אחד, לקחו מהסיפור שלך. 

ותכתבי.